<h1>שבלי הלקט סימן נ"ט</h1>
<h2>דף כג:</h2>
וגם בהלכות גדולות אוסר להדליק נר חנוכה אחר נר שלשבת, שכיון שבירך על נר שלשבת כבר קיבל עליו את השבת, ואסור להדליק נר חנוכה אחרי כן. ותימה לאחי ר' בנימן נר"ו, שאם תאמר שהברכה חשובה קבלת שבת, אם כן יהא אסור להדליק, שהרי צריך לברך קודם הדלקה, דקיימא לן כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ואם תאמר, האי עובר לעשייתן, לאפוקי אחר עשייתן דלא, אבל בשעת עשייתן יכול לברך, והאי נמי יכול לברך בעוד שמדליק, ונמצאת ברכה והדלקה כלין בבת אחת ושובת מיד, מכל מקום לא מצינו שדחקו חכמים דוחק כזה. ובהדיא תניא שש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה לבטל מלאכה שבשדות, שנייה לבטל עיר וחניותיה, שלישית להדליק את הנר. ושוהא כדי לצלות דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. הנה בפירוש, לא מצינו קבלת שבת בהדלקה. וחבר אחד התריס דווקא כשהיו תקיעות נוהגות לא היתה קבלת שבת בהדלקת הנר, אבל השתא שאין תוקעין הויא קבלת שבת בהדלקה. ולא נזהר, שתשובתו בצידו, כיון דמקיש הדלקת הנר לתקיעת שופר, הלא נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו בראש גגו, הכא נמי נתנו לו שיעור להניח את נרו. ומצאתי בדברי הגאונים ז"ל בערב שבת, אפילו הדליקו את הנרות אין (ר') מקבל עליו את השבת לאסור עצמו במלאכה עד שיתפלל תפילת ערבית, שאז בברכת מקדש השבת הוא מקבל עליו. וכן מצאתי בשם הר' שמשון זצ"ל, שאין חשוב הדלקת הנר קבלת שבת לאסור עצמו במלאכה אע"פ שבירך עליו אלא אם כן התפלל ערבית וקידש השבת, שהרי אחר הדלקת הנרות היו צולין דגים קטנים ואופין את הפת. והנראה בעיני, שמה שהיו מותרין בצליית הדג ואפיית הפת, לפי שלא קיבלו עליהם שביתה בהדלקה. אבל אם דעתן לקבל שבת בהדלקה, אפילו מבעוד יום, אסור לעשות שום דבר אחרי כן. כלל כל הדברים: אחר דעת האדם אנו הולכין בקבלת שבת, אם בתפילה, אם בהדלקת הנר, שאחר ששם בדעתו לשבות אסור לעשות שום דבר. ובשם הר' אליעזר ביר' יואל הלוי זצ"ל מצאתי אדם שבא בעיר בערב שבת, וכבר קיבלו עליהם אנשי העיר שבת, כיון שהתחילו ברכו אע"פ שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות, או שום חפץ, מניחו ליפול שברכו הוא במקום תקיעה שהיו בוטלין ממלאכה. וכן משמע בתוספתא, דקתני התם נר בידו מניחו בארץ. ומה שאמרנו, שקבלת שבת הולכת אחר דעת האדם, דווקא כשמקבל שבת ברצונו ובידיעתו, שלא בטעות, ואפילו מבעוד יום. אבל אם קיבל עליו את השבת בטעות, כגון שהיה יום המעונן, כסבור שחשיכה ואחר כך זרחה החמה, אינה קבלה ולא נאסר במלאכה, כדאמרינן התם אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי. ובתשובות הגאונים ז"ל מצאתי פעם אחת בערב שבת היה מעונן וכסבורין העם שחשיכה והדליקו את הנרות, ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ולא התפללו ערבית, והיה שהות ביום והתחילו הנרות ליכבות, ושאלו לחכמי ישראל ואמרו, שאותן שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות מלאכה משום שכבר קיבלו עליהם את השבת, אבל שאר אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר. אבל אותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן. ואפילו אם כבה אסור לטלטלו עד מוצאי שבת. ובמסכת ברכות, פרק תפילת השחר אמרינן אמר אבדן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים וכסבורין העם שחשיכה ונכנסו לבית הכנסת והתפללו שלשבת בערב שבת ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה החמה ובאתי ושאלתי את ר' ואמר לי הואיל והתפללו התפללו, ופירש רבינו שלמה זצ"ל הואיל והתפללו התפללו ולא הצריכם להתפלל משתחשך, אלמא תפילה היא. ואע"פ שלא הותרו במלאכה, התם הוא דלא לעבור על דברי תורה, אבל לעניין תוספת, אע"ג דבטעותא, תוספת היא על ידי תפילה הואיל ואמרת תפילה קבלה היא. משמע דציבור שהתפללו וקיבלו את השבת בטעות אסורין בעשיית מלאכה. ונראה בעיניי, דדווקא טעות ציבור אינו חוזר לאחר שהתפללו ואסורים במלאכה, אבל יחיד שטעה וכסבור שחשיכה וקיבל עליו שבת ואחר כך זרחה החמה מותר לו לעשות מלאכה, דאביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי. ואע"פ שבפרק בכל מערבין פירש רבינו שלמה זצ"ל מי בדלת, פעם אחת נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב שלשבת בערב שבת מבעוד יום, ואמר ליה ר' ירמיה מי בדלת מן המלאכה משקיבלת עליך שבת, ואמר ליה אין בדילנא, דמשמע דאפילו יחיד שקיבל עליו שבת בטעות אסור במלאכה. יש לומר, דאגב שיטפיה פירש הכי, דלא משמע הכי בפרק תפילת השחר וכדאביי דשרא לכברויי סלי. ואם קיבל עליו שבת שלא בטעות אפילו מבעוד יום אסור לעשות מלאכה, דבקיבול דעת תליא מילתא כמו שפירשנו. וכן פסק רבינו חננאל ורבינו ישעיה ז"ל. וכן כתב ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו, לעשות מלאכה אחר הדלקת נר שלשבת. אם הדליק בכוונה שלא לעשות מלאכה אסור לעשות מלאכה. אך אם טעה, שהיה סבור שהחשיך ולא החשיך מותר. ורבינו ניסים ובעל המאור ז"ל כתבו דאפילו ציבור מותרין בעשיית מלאכה אם קיבלו שבת בטעות.
<h2>דף כה:</h2>
והמדליק נר שלשבת צריך לברך. מאי מברך. אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר שלשבת. היכן ציונו. מר בר רב אויה אמר מלא תסור (דברים י"ז, י"א) רב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך ויגדך (שם ל"ב, ז'). בראשית רבא ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב', ג') ר' אלעזר אמר בירכו בנר, ובי היה מעשה. פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת ובאתי במוצאי שבת ומצאתיו דולק ולא חסר כלום. בלקח טוב. ולחם בבוקר לשבוע (שמות ט"ז, ח') מיכן שאין שביעה אלא במראית העין. וכן קהלת אמר (קהלת י', ט') טוב מראה עינים מהלוך נפש. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר. הסומין אוכלין ואינן שבעין. ומי שאוכלין בשבת בלא נר בחשך ידמו, כי אין אוכלין לשובע נפשם. ועוד שמא יפול זבוב במאכל, או שום דבר איסור, ואינו רואהו. לפיכך אמרו רבותינו ז"ל הדלקת נר בשבת חובה כדי שיתענג בשבת במאכל ובמשתה. ואם יאכל מבעוד יום, קודם שקדש היום, הרי הוא חושבו כתענית ציבור שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת אלא תענוג חול וגם בזה לא בחר יי'. מצאתי בשם רבינו אליעזר ביר' יואל הלוי זצ"ל, שאין להדליק פחות משתי נרות, אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור. וגם אין לו לאכול בחצר ביתו בלילי שבת, אלא צריך לו לאכול במקום שהדליק, על שם וידעת כי שלום אהלך (איוב ה', כ"ד). מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל מנהג להדליק את הנרות מבעוד יום ולתקן את הפתילות וממתינין עד סמוך לחשיכה ומכבין את הנרות ומוחטין אותן, או מוסיפין בהן שמן, ומברכין ומדליקין אותן, ומסירין ידיהן ושובתין מיד. ואע"פ שבירך, אם לא קיבל עליו שבת עד שיתקן, או ידליק כל הנרות שבביתו, אינו מתחייב בשביתה עד שיתקנם כולם. יש אנשים, שמדליקין את הנר בפתילה, ואחר שבירכו והדליקו את הנר משליכין את הפתילה לארץ.
<h2>דף לה:</h2>
והמדליק נר שלשבת צריך להדליקה מבעוד יום עד שלא תחשך, דאמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן כי חזיתו שמשא אריש דיקלי אדליקו שרגא. ותנן נמי ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מדליקין את הנרות.
וגם בהלכות גדולות אוסר להדליק נר חנוכה אחר נר שלשבת, שכיון שבירך על נר שלשבת כבר קיבל עליו את השבת, ואסור להדליק נר חנוכה אחרי כן. ותימה לאחי ר' בנימן נר"ו, שאם תאמר שהברכה חשובה קבלת שבת, אם כן יהא אסור להדליק, שהרי צריך לברך קודם הדלקה, דקיימא לן כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ואם תאמר, האי עובר לעשייתן, לאפוקי אחר עשייתן דלא, אבל בשעת עשייתן יכול לברך, והאי נמי יכול לברך בעוד שמדליק, ונמצאת ברכה והדלקה כלין בבת אחת ושובת מיד, מכל מקום לא מצינו שדחקו חכמים דוחק כזה. ובהדיא תניא שש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה לבטל מלאכה שבשדות, שנייה לבטל עיר וחניותיה, שלישית להדליק את הנר. ושוהא כדי לצלות דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. הנה בפירוש, לא מצינו קבלת שבת בהדלקה. וחבר אחד התריס דווקא כשהיו תקיעות נוהגות לא היתה קבלת שבת בהדלקת הנר, אבל השתא שאין תוקעין הויא קבלת שבת בהדלקה. ולא נזהר, שתשובתו בצידו, כיון דמקיש הדלקת הנר לתקיעת שופר, הלא נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו בראש גגו, הכא נמי נתנו לו שיעור להניח את נרו. ומצאתי בדברי הגאונים ז"ל בערב שבת, אפילו הדליקו את הנרות אין (ר') מקבל עליו את השבת לאסור עצמו במלאכה עד שיתפלל תפילת ערבית, שאז בברכת מקדש השבת הוא מקבל עליו. וכן מצאתי בשם הר' שמשון זצ"ל, שאין חשוב הדלקת הנר קבלת שבת לאסור עצמו במלאכה אע"פ שבירך עליו אלא אם כן התפלל ערבית וקידש השבת, שהרי אחר הדלקת הנרות היו צולין דגים קטנים ואופין את הפת. והנראה בעיני, שמה שהיו מותרין בצליית הדג ואפיית הפת, לפי שלא קיבלו עליהם שביתה בהדלקה. אבל אם דעתן לקבל שבת בהדלקה, אפילו מבעוד יום, אסור לעשות שום דבר אחרי כן. כלל כל הדברים: אחר דעת האדם אנו הולכין בקבלת שבת, אם בתפילה, אם בהדלקת הנר, שאחר ששם בדעתו לשבות אסור לעשות שום דבר. ובשם הר' אליעזר ביר' יואל הלוי זצ"ל מצאתי אדם שבא בעיר בערב שבת, וכבר קיבלו עליהם אנשי העיר שבת, כיון שהתחילו ברכו אע"פ שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות, או שום חפץ, מניחו ליפול שברכו הוא במקום תקיעה שהיו בוטלין ממלאכה. וכן משמע בתוספתא, דקתני התם נר בידו מניחו בארץ. ומה שאמרנו, שקבלת שבת הולכת אחר דעת האדם, דווקא כשמקבל שבת ברצונו ובידיעתו, שלא בטעות, ואפילו מבעוד יום. אבל אם קיבל עליו את השבת בטעות, כגון שהיה יום המעונן, כסבור שחשיכה ואחר כך זרחה החמה, אינה קבלה ולא נאסר במלאכה, כדאמרינן התם אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי. ובתשובות הגאונים ז"ל מצאתי פעם אחת בערב שבת היה מעונן וכסבורין העם שחשיכה והדליקו את הנרות, ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ולא התפללו ערבית, והיה שהות ביום והתחילו הנרות ליכבות, ושאלו לחכמי ישראל ואמרו, שאותן שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות מלאכה משום שכבר קיבלו עליהם את השבת, אבל שאר אנשי הבית מותרין להדליק נר אחר. אבל אותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן. ואפילו אם כבה אסור לטלטלו עד מוצאי שבת. ובמסכת ברכות, פרק תפילת השחר אמרינן אמר אבדן פעם אחת נתקשרו שמים בעבים וכסבורין העם שחשיכה ונכנסו לבית הכנסת והתפללו שלשבת בערב שבת ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה החמה ובאתי ושאלתי את ר' ואמר לי הואיל והתפללו התפללו, ופירש רבינו שלמה זצ"ל הואיל והתפללו התפללו ולא הצריכם להתפלל משתחשך, אלמא תפילה היא. ואע"פ שלא הותרו במלאכה, התם הוא דלא לעבור על דברי תורה, אבל לעניין תוספת, אע"ג דבטעותא, תוספת היא על ידי תפילה הואיל ואמרת תפילה קבלה היא. משמע דציבור שהתפללו וקיבלו את השבת בטעות אסורין בעשיית מלאכה. ונראה בעיניי, דדווקא טעות ציבור אינו חוזר לאחר שהתפללו ואסורים במלאכה, אבל יחיד שטעה וכסבור שחשיכה וקיבל עליו שבת ואחר כך זרחה החמה מותר לו לעשות מלאכה, דאביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי. ואע"פ שבפרק בכל מערבין פירש רבינו שלמה זצ"ל מי בדלת, פעם אחת נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב שלשבת בערב שבת מבעוד יום, ואמר ליה ר' ירמיה מי בדלת מן המלאכה משקיבלת עליך שבת, ואמר ליה אין בדילנא, דמשמע דאפילו יחיד שקיבל עליו שבת בטעות אסור במלאכה. יש לומר, דאגב שיטפיה פירש הכי, דלא משמע הכי בפרק תפילת השחר וכדאביי דשרא לכברויי סלי. ואם קיבל עליו שבת שלא בטעות אפילו מבעוד יום אסור לעשות מלאכה, דבקיבול דעת תליא מילתא כמו שפירשנו. וכן פסק רבינו חננאל ורבינו ישעיה ז"ל. וכן כתב ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו, לעשות מלאכה אחר הדלקת נר שלשבת. אם הדליק בכוונה שלא לעשות מלאכה אסור לעשות מלאכה. אך אם טעה, שהיה סבור שהחשיך ולא החשיך מותר. ורבינו ניסים ובעל המאור ז"ל כתבו דאפילו ציבור מותרין בעשיית מלאכה אם קיבלו שבת בטעות.
